<h1>ספר הנייר הלכ' שבת</h1>
<h2>דף ג.</h2>
הגהה. כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת. חדא, צבי שנכנס לבית וישב אחד על הפתח ומלאהו ובא השני וישב לו בצדו והראשון הלך, השני פטור ומותר דסתם לן מתניתין, הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו דמותר, ואידך המפיס מורסא בשבת להוציא ממנה ליחה פטור ומותר, דהא סתם לן מתני' כוותיה פרק כל הכלים. דתנן מחט של יד מותר להוציא בה את הקוץ, ואידך הצד נחש בשבת אם לא ישכנו פטור ומותר, דתנן כופין קערה על גבי הנר שלא תאחז בקורה ועל עקרב שלא תשוך. פרק האורג.
כל מקום שנאמר בהלכות שבת העושה דבר זה חייב, רצה לומר חייב כרת, ואם בעדים ובהתראה חייב סקילה במזיד, ובשוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר פטור ר"ל פטור אבל אסור, ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה. והעושה בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר אסור לעשות כך וכך או אין עושין כך וכך העושה מכין אותו מכת מרדות. וכל מקום שנ' מותר לעשות כך וכך עושין ואפי' לכתחילה. דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעה עשייתן אפשר שתעשה בגללו מלאכה אחרת או אפשר שלא תעשה כגון גרירת מטה וכסא אם לא נתכוין לאותו מלאכה מותר.
<h2>דף ו.</h2>
תנו רבנן ארבע רשויות לשבת. פי' להוציא מזה לחבירו אם לא על ידי עירוב כאשר נפרש בגזירה עירין. ואילו הן ארבע רשויות בשמותיהן, רשות הרבים, ורשות היחיד, כרמלית, ומקום פטור. איזהו רשות הרבים, סרטיא הוא דרך כבושה קרייז מרקי בלע"ז, היא דרך הרבים ללכת מעיר לעיר. פלטיא, היא מקום השוק, שמתקבצין שם בני אדם למכור סחורה ומיני מאכל ביום השוק, הנקרא בלע"ז מרקייש. ומבואות המפולשין שרחבן שש עשרה אמה. כל אילו יש להם דין רשות הרבים. ואיזהו רשות היחיד. כל היקף מחיצה שהמחיצה גבוה עשרה ובתוך ההיקף יש רוחב ארבעה טפחים, וכן בניין או תל שהיא גבוה עשרה ורחב ארבעה, וכן כל כיוצא בזה הרי זה רשות היחיד. והמוציא מרשות זה לרשות זה או מכניס חייב חטאת בשוגג ובמזיד ענוש כרת ובהתראה נסקל. ואיזהו כרמלית, הוא בקעה שיש בה שדות הרבה ושביל בין זה לזה, ואפילו רחבה ארבעה ורבים דרסי בה. וכן הים, וכן בניין עץ או אבן וגבוה ט', או מתשעה ולמטה ואין רבים מכתפין עליו. הרי לכל אילו דין כרמלית, הואיל ואינם רחבים י"ו אמה ואין עוברין בו ס' ריבוא דומיא דדגלי מדבר, ולשון כרמלית כמו גרש וכרמל שאינו לא לח ולא יבש שלא נגמר היטב ולשון כרמל רך ומל. וכן דין כרמלית, שאינו לא רשות הרבים ולא רה"י ואין מוציאין מזה לזה, ואם הכניס או הוציא פטור מקרבן וכרת וסקילה אבל אסור מדרבנן. ואיזהו מקום פטור. הוא מקום שאינו רחב ארבעה וגבוה ג', ואפילו רבים מכתפין עליו הרי זה יש לו דין מקום פטור, ומותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות הרבים ומרשות הרבים עליו. הגהה. ובלבד שלא יחליפו, שבני רה"י לא יקחו חפץ או דבר אחר שהניחו שם בני רשות הרבים.
<h2>דף ז.</h2>
כרמלית אינה תופסת אלא עד עשרה ואין רחבו פחות מד' על ד'. מבוי שאין רק ג' מחיצות וברביעי לא לחי ולא קורה נדון ככרמלית. אויר כרמלית מעשרה ולמעלה הוי מקום פטור, וגם בעומק המים הוי כקרקע עב, וכן הבור שהוא בכרמלית הוי כרמלית אפילו הוא עמוק מאה אמה או רחב ק' אמה. וכן ר"ה כשיש עליו תקרה או אינו רחב שש עשרה אמה דינו ככרמלית. מקום פטור הוי האויר עד לרקיע. וכן אשפה בר"ה שגבוה ג' ואין ברוחבו ד' על ד' הוי מקום פטור. וכן בחריץ עמוק מג' עד התהום, וכן מקום מוקף שאין בו ד' על ד' אפילו ארכו אלף מיל הוי מקום פטור. רה"י ומקום פטור מותר לטלטל בכולן. ר"ה וכרמלית אין מטלטלין אלא בד' אמות, רק שהמעביר חוץ לד' אמות בר"ה חייב ובכרמלית פטור אבל אסור. המושיט מרה"י לרה"י או מר"ה לר"ה וכרמלית באמצע או הזורק מזו לזו פטור. אילן שהי' עומד ברה"י ונופו נוטה לר"ה וזרק מר"ה ונח אנופו פטור, דלא שדינן נופו בתר עיקרו. הזורק חלב או עיסה בר"ה ונח בכותל, אם נדבק למעלה מעשרה טפחים הוי מקום פטור למטה חייב. זרק כלי גדול שהוא רחב ד' על ד' בגובה עשרה וזרקו מרה"י לר"ה פטור, שהכלי הוי רה"י והוי כמוציא מרה"י לרה"י. מיימון עכ"ל.
<h2>דף ז:</h2>
הגהה. מיימון, אויר רשות היחיד כרשות היחיד. ורה"י אוירה עד לרקיע. אבל אויר רשות הרבים מעשרה טפחים ולמעלה הוי מקום פטור. חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ד' על ד' או יתר, וכן מקום שהוא מוקף ד' מחיצות, דיש ברחבו ארבע על ארבע לכל הפחות, אפילו יש בו כמה מילין מוקפין לדירה, ועיר מוקפת חומה ודלתותי' נעולות בלילה, וכן מבוי שיש לו ג' מחיצות וברביעי לחי או קורה, וכן ספינה ומגדל של עץ, וכוורת שיש ברוחבו ד' על ד' וגובהו עשרה או יותר, וכן חצר ודיר, כולן רשות היחיד גמורה הן. וכן עובי הכותל של רשות היחיד,
<h2>דף ח.</h2>
עמוד בר"ה גבוה עשרה ורחב ד' הוי רה"י. נעץ בגובהו יתידות אפילו אינה גבוהות ג' הואיל וראוי להשתמש ביתד הרי הוא כרמלית. ואין מודדין רה"י אלא מהיתד ולמעלה.
<h2>דף יא.</h2>
לא יפלה אדם כליו לאור הנר וכלים הדומים זה לזה ואינן ניכרים אא"כ מתקרב אצל הנר הרבה אסור שמא יטה. ולא יקרא לאור הנר ביחידי ושנים קורין ובעניין אחד אבל בשני עניינין אסור. ותינוקות קורין לפני רבן ואם אדם יודע הפרשיות לגמור בשומעו או בראותו ההתחלה מותר לקרוא ולהתחיל. וביום כיפור שאימת יום הכיפור עליו, ובפסח בליל שבת מותר אם יודע לגמור הפרשה מבחוץ.
<h2>דף יב.</h2>
ה"ג. חנניה אומר חייב אדם למשמש בבגדו בע"ש עם חשיכה, אמר רב יוסף הילכתא רבתי לשבתא.
מבקרין חולה בשבת, אמנם אל יבכה עליו. הולך אדם בשבת שיעור קרוב לאלפים כדי שיתקרב ממקום הצריך לו לילך במוצאי שבת ולדבר מצוה. מפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת.
<h2>דף יב:</h2>
הגהה. אפולייר בלע"ז שמפריש הכינים זה מזה ומן הבגד ואפילו גבוה שתי קומות ואפילו עשרה בתים זה על גב זה לא יקרא ולא יפלה בתחתונה. ובמדורה אפילו עשרה אין קורין ואדם חשוב שאין דרכו להטות קורא יחידי. ואין להקל לומר לאשתו שאינה יודעת לקרות תעיין עמי. הגהה. וכן לומר מעריב בבית הכנסת כשיודע לגמור מבחוץ. הגהה. ועל הברכה השיב ר"ת לרבי' משולם בספר הישר שלו כי אין למנוע מלברך והעוקרה יעקר. ונהגו להבהב הפתילה קודם הדלקה, וא"כ הנשים המכבות הפתילה ואח"כ מדליקות לרווחא דמילתא הוא כי די בהבהוב. והמיימוני ז"ל כתב, הדלקת נר בשבת אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק שזה בכלל עונג שבת. וחייב לברך קודם הדלקה. ומאי מברך, ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת, כדרך שמברך על כל הדברים שהם מדברי סופרים. עכ"ל המיימון. שמש שאין קבוע אסור לבדוק קערות וכוסות לאור הנר שאינו מכירן אבל בקבוע מותר ומכירו. המדליק צריך שידליק מבעוד יום קודם שקיעה החמה ספק חשיכה אין מדליקין. וצריך להזהר לנשים מאד כי המה מצות על דבר זה יותר מהאנשים לפי שהם מצויות בבתים ועסוקות תמיד במלאכת הבית. ועל כן יש לו לאדם להזהירן מאוד פן יבואו לידי ספק.
<h2>דף יז:</h2>
וקורדום מותר להשאילו לגוי מערב שבת אפילו עושה מלאכה בשבת. וסוס כמו כן, ובלבד שיצא מפתח ביתו קודם השבת, אבל בשבת אסור להשאיל ולהשכיר לגוי. אמנם בסוס רבי' ברוך אוסר אף קודם השבת אם יודע בשעת שאלה שיעשה מלאכה בשבת. והפקר אינו מועיל דהרואה אומר שברשותו הוא. אומנים גוים שעושין מלאכה של ישראל, בביתו של ישראל אסור, בבתיהם מותר בתלוש ובקיבולת, פי' שקיבלו לעשות הבניין בדמים ידועים הן רבים הימים הן מועטים. ובעירו דוקא אבל בעיר אחרת אפילו מחובר ושכיר יום מותר דהלכה כר' שמעון. הגהה. ולתקן גוי בניין של ישראל בשבת אסור, אפילו בביתו של גוי, כיון דלצורך מחובר הוא. כך פסק רבי' יצחק ב"ר שמואל. ושדהו של ישראל שנותנו למחצה לשליש ולרביע חורש הגוי וזורע בשבת אף סמוך לעיר, דבדידיה קא טרח, ורגילות לתתן לאריס, אבל בית אין רגילות, ואפילו בא הגוי בקבלנות, דרואה אומר פלוני בונה ביתו בשבת בשכירי יום. הגהה. איתא בירושלמי גוים העושים מלאכה של ישראל בבית הישראל אסור, בבתיהם מותר. במה דברים אמורים, בקיבולת אבל בשכירי יום אף בבתיהם אסור. בד"א בתלוש אבל במחובר אפילו בביתו של גוי אסור. בד"א בתוך התחום אבל חוץ לתחום מותר אף במחובר. א"ר אילא ובלבד ע"י קבולת. עכ"ל הירושלמי. ומכאן מתיר ר"ת קבולת במחובר מחוץ לתחום, והוא שאין ישראל אחר דר באותו מקום, אבל בתוך התחום אסור אפילו בביתו של גוי ובמחובר דוקא. ורבינו ברוך מתיר לתת בגדיו לגוי לתקן ע"ש עם חשיכה, ובקבולת דוקא כיון שהמלאכה נעשה בביתו של גוי. ואם מחזירו הגוי בביתו של ישראל אסור להנות ממנו באותו שבת. וגם בני אדם המוסרים בגדיהם ע"ש לגוים למוכרם בשבת בשכר בין ימכרו בין לא ימכרו מותר, דגוי בדידיה קעביד ואינו כשליח של ישראל. עכ"ל.
<h2>דף יח.</h2>
ורחיים של ישראל אסור להטחינן בשבת. הגהה. דמוציאין קול ואומר השומע רחיים של פלוני טוחנין בשבת, ועל כן אין נותנים חיטים ברחיים בערב שבת, ולא יוכל ליטחן מבעוד יום כדפי'. ומותר לתת גחלים בכלי ברזל מנוקב מערב שבת להתחמם בו בשבת, דשביתת כלי אין בו משום איסור רמ"מ. עכ"ל.
<h2>דף יח:</h2>
מיחם על גבי מיחם שרי לאותובי דהבלא בעלמא הוא. שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת הילכתא דבשוגג יאכל למוצאי שבת ובמזיד לא יאכל עולמית. ובתנורא שפיר דמי דלא אתי לחתויי בגחלים. ולענין צלי בין שריק בין לא שריק בשיל אי לא בשיל שרי כרב אשי דמתיר. ודווקא במנותח לנתחים אבל שלם צריך שיהא כמאכל בן דרוסאי קודם שתחשך.
<h2>דף יט.</h2>
הגהה. תניא לא ישכיר אדם כליו לגוי מע"ש שהרואה אומר כליו של ישראל שוכר בשבת, אבל ברביעי או בחמישי מותר. פי' כששכרו לכל השבוע, דאז הוי יום השבת בהבלעה ושרי, אבל לימים אסור. במה דברים אמורים בכלים, אבל בהמתו אסור אף לכמה ימים קודם השבת או לחדש אסור מאחר שיודע כי בשבת יעשה מלאכה לפי שמוזהר על שביתת בהמתו. ואם אירע שהשכיר קודם השבת ונשתהה בשבת צריך להפקירה מע"ש, כדאיתא פ"ק דשבת. גיגית נר קדירה איפקורי מפקר להון, ואם ירא פן יזכה אחר, פקיד ויאמר כי מיד שירד הגוי מעל הבהמה יהיה הפקר ומיד יפקע, דאמרינן פרק אין בין המודר שיכול להפקיר ליום אחד או לזמן שירצה, וכן עשה רבי' יצחק ב"ר אברהם ז"ל.
ואגרות אסור לשלוח ע"י גוי בערב שבת אם יודע שיוליכם בשבת אם לא בשכר קצוץ וידוע דאנפשיה קטרח. ופירות שנלקטו בשבת בשביל גוי או שום צידה דגים חיה ועוף אסור לישראל משום מוקצה. אבל במוצאי שבת מותרין מיד בלא המתנה כדי שיעשו. וכן ביום טוב. ואם נלקטו בשביל ישראל אסור עד שיעור כדי שיעשו, והוא הדין אם נשרו מאליהן. ואם הוא ספק מוכן שאינו יודע אם ניצודו בשבת או נלקטו או אם הובאו בשביל ישראל אסור עד הלילה ואז מותרים מיד דבכל ספק כזה אין צריך כדי שיעשו. פירות או שאר דברים הבאים מחוץ לתחום בשבת מותר. ואם באו בשביל ישראל אחר מותר לישראל אחר, ולישראל הראשון בלילה מותר מיד.
ספינה אסור ליכנס בה בשבת אפילו לטייל, דנראה כשט, או שמא יזיזנה ממקומה והים היא כרמלית. וכ"ש לילך חוץ לתחום אף על ידי גוי דאסור אם לא לדבר מצוה. אמנם אם נכנס בה ג' ימים קודם לשבת מותר, אפילו הולכת בשבת הרבה וכל הספינה כולה כד' אמות ומותר לטלטל בכולה. הגהה. רב אלפס. ואם לא נכנסה הספינה תוך התחום קודם חשיכה אסור לצאת ממנה, וכן בכל המועדים. ומותר להשליך עצמות בים בשבת. ואסור למלאות מים מן הים בשבת אם לא בקערה שהיא ד' על ד' טפחים. ואסור להוציא מן הספינה כל שהוא אפילו דרך הכבש, ואפילו הי' על הארץ ממש הואיל וביום השבת באה מחוץ לתחום. רב אלפס. ובים או במים שעוברים ביום אחד, כגון בים אנגלטיירא מותר ליכנס בע"ש בבוקר, ובקרון אסור בעוד שהבהמות קשורות. הגהה. רב צמח גאון הורה דספינה הבאה מחוץ לתחום בשבת מותר לבני העיר ליכנס בתוכה בשבת לטלטל בכולה. ה"ג. והכי שדר מר יהודאי ריש מתיבתא.
<h2>דף כ.</h2>
ואסור ליתן עצים באש סמוך לחשיכה אא"כ נאחז האור ברובן קודם שתחשך שמא יחתה. ואם נתן בו קסמין דקין או פחמין די באש כל שהוא שמתפשט האש מעט מעט. רמ"ק.
<h2>דף כ:</h2>
תנן פרק במה מדליקין אין עושין פתילה בשבת בדבר שהאור מסכסך, קאיישיר בלע"ז. וצמר גפן, הוא קוטון בלע"ז, הוא המובחר שהוא בכלל פשתן. ובפתילה של בית הכנסת שכורכין הצמר גפן סביב קש או קסם אם הוא עשוי שלא תשלשל ותפול מותר. ואם עשה כדי להרבות אורה אסור דהוי כרך דבר שאין מדליקין בו על גבי דבר שמדליקין בו. שמן שמדליקין בו בשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה לאפוקי זפת ושעוה שמן קיק ואליה וחלב שכולם אורם חשוך וצריך לחתות תמיד ויבא לחיוב מבעיר, ולא בעיטרן שריחו רע. ולא יערב אלו שאין מדליקין עם אותם שמדליקין.
<h2>דף כא.</h2>
חלב מהותך פונדו בלע"ז וקירבי דגים שנימוחו אין נותנין לתוכו שמן כל שהוא דהלכה כרבנן לא כרב ברונא דמתיר. והלכה כחכמים שמותר להדליק בשמן לפת או צנון וכיוצא בו, דאין אסור אלא אותן שמנו חכמים. וקנדלא בלע"ז לעשות מזפת או שעוה או חלב לתת על שולחנו בשבת במקום שרגא מותר. ואין אסור רק לתת מהם חתיכה על הפתילה אבל לעשות מהן פתילה מותר, כדקאמר תלמודא ומסיק מהו דתימא לפתילה נמי לא קמ"ל דשרי. ומרתף וחדר מיטות שרגילין לתת נר לראות למשוך היין ולהשתמש לאורה אסור להדליק שם כי אם מדברים שמדליקין מהן לאכול דגזרינן שמא יטה. ולהדליק נר של חול שאינו כלל לצורך מצוה אסור להדליקו מנר של שבת. אין נותנין כלים תחת הנר לקבל השמן בשבת דקמבטל כלי מהכנו. ואם נתנו מבעוד יום מותר. הגהה. והלכות גדולות ורבי' משה מיימון ורב אלפס פסקו שמותר.
<h2>דף כט:</h2>
כל העושה מלאכה בשבת אעפ"י שאינה צריכה לגופה של מלאכה חייב. כיצד הרי שכיבה הנר מפני שהיה צריך לשמן או לפתילה חייב מפני שהכיבוי הוא מלאכה והרי נתכוין לכבות אעפ"י שאין צריך לגוף הכיבוי, ולא כבה רק מפני השמן או הפתילה חייב. וכן המעביר קוץ בר"ה שלא יזיק או מכבה גחלת שלא יזיקו בה רבים חייב אעפ"י שאין צריך לגוף הכיבוי אלא כדי להרחיק ההיזק חייב וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף לה:</h2>
הגהה. כתבו רבותינו הצרפתים, אמרינן פ"ב דשבת הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן ותוקע ומריע, מכאן משמע שמותר לעשות מלאכה אחר הדלקה, שהרי אחר שהדליק אסור לעשות אחר שהדליק. והנשים שלנו שנהגו שלא לברך על נר שבת עד אחר שהדליקה פתילה אחרונה הדין עמהם וכשר הדבר בעיני האלהים דודאי אין לאחר הדלקה כלום. אכן נראה דאף לבעל הבית אסור לעשות מלאכה לאחר שהדליקו בביתו. וכן איתא בבראשית רבה גבי ויבא יעקב מן השדה בערב. א"ר אמי הטריחו משל בעל הבית, שאם היתה ערב שבת שתהא הכנסת פועלים משלו כדי שימלא לכל אחד ואחד חבית של מים ויצלה לו דג קטן וידליקו לו נר, אלמא אין לאחר הדלקה כלום אפילו לבעל הבית מאחר שהדליקו לו בביתו. והנשים שמניחות הנר לארץ הדין עמהם, דתניא אפילו מיחם בידו באותה שעה אינו מטמינו אלא מניחו לארץ במקום שהיה לו בראש גגו, לשון רבינו יצחק.
<h2>דף לו:</h2>
הגיע עת הטמנה, מותר לתת הקדירה על גבי הפטפוט טרפיה בלע"ז אעפ"י שיש אש תחתיו ושוהה הקדירה שם בשבת מאחר שהוא כמאכל בן דרוסאי כחנני' דסתם מתני' כוותיה. ואפי' תבשיל שמצטמק ויפה לו שמשתבח להשהות על האש מותר. וכן פסקו רבותינו הצרפתים, אבל צריך ליתן מבעוד יום כדי שיוכל להתחמם מבעוד יום. הגהה. ה"ג. מצאתי בהלכות גדולות דמצטמק לשון יובש כמו צמוקים. ושדר רב שלום גאון דהילכתא בין מצטמק ויפה לו בין מצטמק ורע לו מותר להשהותו על גבי כירה אפילו אינה גרופה וקטומה אבל בשיל ולא בשיל אסור.
<h2>דף מ.</h2>
חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו כשמואל. ושדר רב עמרם בר שישנא דהילכתא כוותי' דשמואל.
כל מקום שנאמר בהלכות שבת העושה דבר זה חייב, רצה לומר חייב כרת, ואם בעדים ובהתראה חייב סקילה במזיד, ובשוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר פטור ר"ל פטור אבל אסור, ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה. והעושה בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר אסור לעשות כך וכך או אין עושין כך וכך העושה מכין אותו מכת מרדות. וכל מקום שנ' מותר לעשות כך וכך עושין ואפי' לכתחילה. דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעה עשייתן אפשר שתעשה בגללו מלאכה אחרת או אפשר שלא תעשה כגון גרירת מטה וכסא אם לא נתכוין לאותו מלאכה מותר.
<h2>דף מב:</h2>
האופה. הוא הדין במבשל הקדירה רותחת, אסור ליתן תוכה תבלין בשבת. אמנם נותנן בקערה אחר שנתן בה התבשיל, ואפילו הוא חם הרבה דעשו הרחקה לכלי ראשון ולא לכלי שני.
<h2>דף מד.</h2>
הגהה. רב עמרם ריש מתיבתא פסק כר' זירא דאמר נר שהדליקו בו באותו שבת אסור לטלטלו בין לצורך גופו בין לצורך מקומו שנעשה בסיס לדבר האסור. ויש מניחים לשמשיה לסלקו מפני מיאוס, אך לא התיר לעשות על פיו, ואפילו כבתה הנר או נפלה אין לטלטל ע"י כיכר או תינוק דלא אמרו אלא למת בלבד אבל הכא לא. וכן הורה רב צמח גאון.
<h2>דף מז:</h2>
ומותר לתת כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, רק שלא יתן מים לתוכו דגרם לכיבוי ואפי' מע"ש אסור. אבל להגביה שמן מותר מבעוד יום.
<h2>דף נא.</h2>
ומותר לסמוך הקדירה אצל האור בשאינו נוגע אל האור ואף סמוך לחשיכה. בשר חי מותר ליתנו בקדירה שהיא על גבי כירה מאחר שאינה רק לאכול למחר לא אתי לחתויי. וקדירה שנתנה מע"ש על גבי הפטפט ונתקררה אם לא כדי שאינה ראויה לאכול וחממוה גוים אין חששא בזה. ת"ר אעפ"י שאמרו אין טומנין משחשיכה, אבל אם בא להוסיף כיסוי מוסיף דהלכה כרבנן. ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך אעפ"י שהקדירה מבושלת כל צרכה. והיכא דאטמין מבעוד יום בהיתר מותר לכסותו משחשיכה ובלבד שלא גילהו לדעת לכסותו בשבת. ופירות חיות מותר להטמין סמוך לחשיכה כיון שנאכל כמו שהן חיות. אמנם משחשכה אסור להטמין ואפילו על גבי קדירה שאינה מבושלת כל צרכה. וכל שכן שאסור לתת התפוחים אצל האש כדי לאפותה ולא מים אלא כדי שתפיג צינתם. האשה מדיחה ידה במים ובשמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה את בנה קטן. אין נותנין פת בתנור סמוך לחשכה אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום. הגהה. רבותינו הצרפתים אומרים שצריך ליזהר שלא ליתן פת בקדירה בשבת או בקערה בתבשיל במקום שהיד סולדת בו דיש בישול במבושל דק"ל הלכה כר' יוסי. גם מצלי ופאשטיי יזהר אדם שלא ליתן סמוך לאש במקום שהיד סולדת. ואם עשה קרוב לבא לידי חיוב סקילה וחטאת וצריך ליזהר.
<h2>דף נא:</h2>
מיחם על גבי מיחם שרי לאותובי דהבלא בעלמא הוא. שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת הילכתא דבשוגג יאכל למוצאי שבת ובמזיד לא יאכל עולמית. ובתנורא שפיר דמי דלא אתי לחתויי בגחלים. ולענין צלי בין שריק בין לא שריק בשיל אי לא בשיל שרי כרב אשי דמתיר. ודווקא במנותח לנתחים אבל שלם צריך שיהא כמאכל בן דרוסאי קודם שתחשך.
פאשטיי מותר לתת בחורף אצל האש במקום שאין היד סולדת, אקלדייר בלע"ז. ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד אבל נותנו לתוך חמין לצננו. סכין ומפרכסין לאדם בין גדול בין קטן בין מחלב בין מחזיר. מורסא שיש בה ליחה מותר להוציאה אך בתחלה לא יעשה לה פה בברזל, אבל במקום סכנה מותר לפותחה בכל דבר.
וגמל יוצא בחבל או בפרומביא לבד, אבל לא בחטם. וכשמוציא הבהמה לר"ה בחבל יזהר שלא יצא החבל מידו טפח, וזמם אסור לתת בפיו של עגל, כמו שרגילין לתת שלא יניק. ולא יוציא הבהמה לר"ה ומרדעת או אוכף עליה אם לא בחמור. והוא שקשור מערב שבת מפני הצינה. ולהסיר האוכף ומרדעת מעל גבי בהמה בשבת אפילו בביתו אסור, רק אם התיר החבק, צנגלא בלע"ז, מערב שבת מביאה בחצירו ואם יפול מאליו יפול.
פרה יוצאת בחבל שבצוארה, וחמור אסור לצאת בפרומביא שלו כי אם בשיר, והוא חבל קשור על צוארו דכל נטירותא יתירתא אסור משום משוי, וסוס שהוא חזק יותר יוצא בפרומביא או בחבל, אך לא בחבל ופרומביא.
<h2>דף נב:</h2>
הגהה. הזכרים יוצאים לבובים והוא בגדים נאים שמקשטים בהם הבהמות, וכן בעור שקושרים להם על זכרותם שלא יעלו על הנקיבות.
<h2>דף נג:</h2>
ואסור להעמיד הסוס במים כדי להצטנן, גזירה משום שחיקת סמנין. ולא תצא בזוג שבצוארה אעפ"י שהוא פקוק, קלוש בלע"ז, דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, פיירא בלע"ז, ובחצר מותר בפקוק. הגהה. רב אלפס. בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה בחצר כדי שתתרפה פי' שתשלשל רפיון, ור' יאשי' מיקל. דרש רבא הלכה כר' יאשי' משום צערא דבהמה והשתא דדרש רבא הלכה כר' יאשי' דמיקל משום צערה דבהמה ולא קגזר משום שחיקת סימנים, ש"מ לית הלכתא כי הא מתני' דתניא בהמה שאחזה דם אין מצננים אותה במים גזירה משום שחיקת סימנים אלא ודאי מעמידים אותה במים דלשחיקת סימנים לא גזר ר' יאשי' ופסקי' כוותיה. ואין הסוס יוצא בסולם שעושין בצוארו כשיש לו מכה שלא יחכך בשיניו, ולא ברצועה או חבל שעל רגליו. הגהה. כל מכה מותר לשים עליה רפואה בשבת ואפילו לקרוע בגד לשים עליה מותר. ותרנגולין אל יצאו בבגד שנותנין ברגליהם, ואל יוליך שני סוסים קשורים ביחד משום חינגא.
<h2>דף נז.</h2>
לא תצא אשה ותכשיטין בראשה אם לא שישים עליהם חבל הסבכא, או שיתן עליהם מחט שאינה נקובה אם לא עטרות הבתולות שאותן מותרות שאינן רגילות לצאת מפני הצניעות. ופי' רבינו ברוך שאף לשאר נשים מותר שאין לנו רשות הרבים. ונושקא בלע"ז של כסף וזהב, פרמאייל בלשוננו, או מפתח של זהב או כסף שעושות הנשים לשמירת הבית מן הגנבים, וכן שאר תכשיט הניתן בלבוש צריך לתקעם במחט תוך הבגד או שיתן מחט הנושקא בבגד, או שתסגרנה בשלשלת סביב צוארה.
<h2>דף ס.</h2>
שריון אסור לצאת בו. כבלים הנתונים ברגלי בני אדם השבויים מותר לצאת בהן לפי שתקועים היטב. הגהה. מיימון. שריון פטור אבל אסור, וכן כובע ומגפיים שעל הרגל וכל כלי מלחמה שהוא דרך לבוש. אבל רומח וסייף וכל שאינו דרך לבוש חייב חטאת. סנדל המסומר למטה כדי לחזקו אסור לצאת בו. מי שיש ברגלו מכה יוצא במנעל יחיד ברגלו הבריאה, ואם אין ברגלו מכה לא יצא ברגלו יחיד, ולא יצא קטן במנעל גדול. אין יוצאין בטלית שאינה מצויצת כהלכתן.
<h2>דף סב.</h2>
הגהה. ה"ג. ולצאת אשה בתכשיטיה בשבת כשהיא מקושטת, שדר רב שלום ריש מתיבתא כל תכשיט שהאשה מתקשטת בו והוא נחלץ אינה יוצאה בו. ואם אינן נחלץ יוצאה בו, וכל שאין דרכה לחלוץ ולהראות לחבירתה אף בתכשיט הנחלץ יוצאה בו. אבל האיש לא יצא בשבת בין יש עליה חותם בין אין עליה חותם. מאי טעמא, משום דרבא, דאמר רבא פעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא ומנחתו בידה עד שמגעת לקופסא, ופעמים שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה לאומן ומניחה בידו עד שמגיע לאומן ויוצא. ומשום הכי אף בחצר אסור, דאמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אף לחצר נמי אסור, והלכה כרב. ודוקא בשבת אבל ביו"ט מותר אף לר"ה. וכן מנהג בישיבה רבי' וכן הלכה. עכ"ל ה"ג.
וטבעת לאיש מותר ביש עליה חותם, ולאשה באין עליה חותם, אבל איפכא אסור, ואפילו לכרמלית דידן דהא חיוב חטאת תני ביה. בירית היא ליקאלצא בלע"ז מותר לצאת לבשים בהם, דלא שלפא ומחוייא. ולאיש מותר לתת אגוז או דבר אחר בבתי שוקיו או בסרבל מכאן ומכאן לכרוך הלולאות, או אפילו אבן או מטבע של כסף או זהב אם תקנו וכרכו מערב שבת, ואל יצא בשתי חגורות.
<h2>דף סה.</h2>
מנעל שהוא סגור נותן בתוכו מוך או תבן. אדם שיש לו ריח הפה אל יצא ובושם בפיו אם לא נתנו מערב שבת. קמיע מותר לצאת בו בשבת בתלוי בצואר, ואף קמיע או סם המועיל לעין הרע אף בחולה שאין בו סכנה, או כל דבר שנושאים הנשים שלא יפילו או הנערים שלא יחלו, וכולהו באיתמחי מילתא. הגהה. ופצוחי עינא, פי' להאיר את העינים אסור לכחול אף ע"י גוי. רב עמרם ורבי' שלמה, רמ"ק. עכ"ל.
הגהה. רב אלפס. הבנות יוצאות בנזמים שבאזניהם ערביות רעולות, פי' מנטייל בלע"ז, מדיות פרופות רביד, וכן כל אדם, אלא שדברו חכמים בהוה. וכן רגילין לבני ארץ ישמעאל לצאת בסרבל והוא שקשור בחוטי משיחה. כובע של ברזל וקלינטא של ברזל אסור לצאת בו בשבת, ולא בקשת ורומח אם לא שצרו גוים על ערי ישראל. ובקושי נראה להתיר לעיר אם לא מפני דאגת הגוים. הגהה. מיימוני. ויוצא בקליפת שום ובקליפת בצל שעל גבי המכה וקושרן ומתירן ובאספלנית ובמלוגמא וברטייה ובשן השועל ובכל דבר שידוע שמרפא. עכ"ל רמ"מ.
<h2>דף סה:</h2>
הקיטע הוא שנחתכו רגליו ועשה שני דפוסי עץ לתת בהן ראשי שוקיו אסור לצאת בו. רבי' שלמה ור"ת הורו שמי שנכווצו גידי שוקיו ועשה קב לשבת בו וקושר הקב ברצועתו ובידו שני ספסלים שנסמך עליהם שיכול לילך בספסליו בשבת. אבל זקנים שמנענעין גופם וצריכין לילך במקלות אסור לנושאם בשבת.
<h2>דף עג.</h2>
נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר וכן נתכוון ללקוט תאנים וליקט ענבים אעפ"י שליקט תאנים אחר כך, הואיל ולא ליקט כדרך שחשב פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה.
הנה פרשנו דיני הוצאה וטלטול כלים, ועתה נפרש בע"ה דיני ארבעים אבות מלאכות חסר אחת ותולדותיהן ושרשיהן. ואלו הם ארבעים אבות מלאכות חסר אחת. החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה הגוזז, המלבן, והמנפץ, והצובע, הטווה, המסך, העושה שתי בתי נירין, האורג, הפוצע, הקושר, והמתיר, התופר, הקורע, הצד צבי, השוחט, המפשיט, המולחו, המעבדו, המוחקו, המחתכו, הכותב, המוחק, הבונה, הסותר, המכבה, המבעיר, המכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות.
הגוזז טונדרא בלע"ז. אסור לתלוש בשבת נוצה מעוף או שער מראשו של אדם, וגם לראות במראה שקורין מירייר בלע"ז שמא יתלוש שער ממצחו ויתחייב בשתי שערות. ואם מלקט לבנות מתוך שחורות אסור אף באחת. אמנם לנשים מניחין לראות במראה שתקנו שערותיהן מבעוד יום ועוד מוטב יהו שוגגות.
הלש, פיירטיר בלע"ז. אסור ליתן מים בסובין לצורך תרנגולים, אבל אם נתן מים מבעוד יום מותר לערבה במקל. וחרדל או שומין שכתשן מערב שבת מותר לעורבו ביד או בכף ולתת לתוכו דבש או חומץ, ובלבד שיתן בתוכו משקה מע"ש ולמחר מקלשם אקלזיר בלע"ז, אבל לתת בתוכו בתחלה אסור. ולקלוף שומין לאוכלם לאלתר מותר ודלא כירושלמי דאסר. הגהה. הורה הר"ר ברוך חיים פעם אחת חל ערב פסח בשבת ושכחו לתת חומץ בחרוסת מבעוד יום ואסר לתת בתוכו בשבת חומץ ויין רק לאוכלו עב כמו שהוא והחמיצהו בקערה בלא שום משקה.
המלבן, זרק סודר במים ודעתו כדי ללבנו חייב. ואם נפל דבר טינוף על הבגד בשבת אסור לתת עליו מים. מי שנפלו כליו במים אל ישטחם בחמה אף בביתו בצינעא. טיט שנפל על גבי בגדו גוררו בציפורן. כר או בגד שיש עליו צואה מקנחו בסמרטוט, ואם על של עור נותן עליו מים.
הטווה פילייר בלע"ז, והמסך אורדיר בלע"ז, הפוצע אמפרא בלע"ז, והאורג טיטרא בלע"ז, והקושר והמתיר. אסור לקשור כל קשר על גבי קשר אם לא בעניבה, אמנם עניבה על גבי קשר אחד מותר. גם אסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועה, וטוב לתת בו בוקלא בלע"ז. חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו לאץ קורנאט.
המנפץ הוא קרפיר בלע"ז. מי שמנפץ בצמר או בלבדים חייב. הצובע טיינדרא בלע"ז. אשה לא תעביר שרק על פניה להאדימה מפני שצובעם, וכן לא יצבע אדם בגד או עור לא בדם ולא בדבר אחר הצובע.
התופר. המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת. ויש ליזהר בבתי ידים התפורות במחט בלא עשיית נקב לכך שלא יהדקם בקודא בלע"ז מן המטה ויזהר לרפותם קודם השבת. הקורע על מנת לתפור בשבת חייב, והקורע כליו בחמתו או על מתו חייב.
השוחט. כל הוצאת דם חייב משום שוחט וכן החונק כל דבר שיש בו רוח חיים. ואסור להעלות דג מספל מלא מים כדי שיבשו שני סנפיריו. מותר לבעול בתחלה בשבת אפילו עשה חבורה. המפשיט העור והמעבדו ושרטוט בכללם. והמולחו מצינו איסור מליחה באוכלין, ופולין ועדשים שנתבשלו אסור לזרוק עליהן מלח כשהם בכלי ועל השולחן מותר. ומלח ומים מותר לתת על ניתחי העוף בכלי ולהצניע הנשאר לערב.
המוחקו. השף את העור בין העמודים או בקיסם חייב, ולא יתן שעוה על פי מגופת חבית או בקבוק.
הכותב שתי אותיות חייב. והמוחק על מנת לכתוב חייב. אות אחת גדולה כשתים פטור. מחק אות אחת גדולה ויש בה לכתוב שתים חייב. כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב. כתב על מנת לקלקל בה את הקלף חייב שאין חיובו אלא על הכתב לבדו. המוחק על מנת לקלקל פטור. נפל דיו על גבי הספר ומחק אותו אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב. הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד כגון שש גג תת חייב, וכן בכל לשון שכתב חייב. שיעורין הלכה למשה מסיני. מיימוני.
המחתכו, כל דבר שאדם מחתך ומקפיד לעשות במדה חייב משום מחתך. וקסם של עץ אסור ליטול ולקטמו לחצוץ בו שיניו, ותבן או דבר הראוי למאכל מותר לקטמו בשבת. וכן עצי בשמים להריח בהן מותר לקטום. הכותב והמוחק. שיעור מחק כדי לכתוב שתי אותיות וסתם כתיבה אינה אלא בקלף ובדיו, ואסור לכתוב במשקין ובמי פירות מדרבנן, וכן הכוחלת פניה. ואל יעיין בכתבי אזכרות מעסקיו שמא ימחוק.
הבונה. עשה חור באבן הבניין כדי לתת בו ציר או בריח חייב, ואל יכניס אדם בית יד בקרדום בשבת או בכלי אחר. אמנם בדבר שאינו צריך אומנות וגבורה כמו קתא דסכינא להחזיר למקומו מותר להחזיר. המשוה קרקע או הממלא חריץ חייב משום בונה. התוקע עץ בעץ חייב, ודלת של מגדול או של פשפש ארמייזא בלע"ז מותר להוציאה מן הציר אבל אסור להחזירה, אמנם אם היה רפוי וחזרתו נקלה לעשות מותר.
המגבן גבינה חייב משום בונה. והחולב חייב משום מפרק. מחבץ פינדרא בלע"ז חייב משום בורר. העושה אהל עראי בשבת חייב, וכל מקום שיש אהל טפח מערב שבת למחר פושטו ומניחו ומוסיף הרבה. דופן שלישי המתיר הסוכה שנפל אל יזקוף מטה ומקלות לפרוש עליה סדין, אבל דופן רביעי שאינו מתיר הסוכה מותר לזקוף ולפרוש עליה סדין. חצר של ישראל הסמוכה לחצרו של גוי ונפל אחת מן הד' מחיצות מותר לפרוש סדין על גבי סנקליטין או מקלות כי ההוא דשמואל דנגידו ליה גלימא. ופסק רב אלפס כמותו. והשולחן מותר לתתו על גבי ספסלים ופוקקין החלון בסתימתו.
המכבה והמבעיר, הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. וטלית שאחז בה אש נותן מים סמוך לאש ואם כבתה כבתה דגרם לכיבוי מותר. שכח נר קרושול בלע"ז על גבי הטבלא בשבת מנער הטבלא והיא נופלת ובשכבתה דווקא. נר שאחורי הדלת כגון נר חנוכה או מדורה שכנגד הפתח אסור לפותחו כדרכו, אם לא שיזהר שיהיה מתכוין לפותחו בנחת שלא יגרום שום ניענוע ולייטי עלה רבנן. קטן הבא לכבות אין שומעין לו, ודווקא בעושה ברשות אביו. נכרי שבא לכבות מדליקה מותר לומר המכבה לא יפסיד. דליקה שנפלה בבית בשבת מציל בגדים שיכול ללבוש אפילו כמה מינין. ומציל מזונותיו וספרים ותפילין ומזוזות. ואומר רבי' יצחק כי עתה שאין לנו ר"ה מתוך שאדם בהול על ממונו הקילו לומר לגוי בואו לכבות ושמציל כל מה שיוכל מביתו לחצר חבירו ובעירוב.
המכה בפטיש מרטיל בלע"ז. המנפח בכלי זכוכית חייב. ועל כל גמר מלאכה, כגון שעושין הנפחים שנגמר עשיית הכלי מכים תמיד על הקורנס והנוטל בליטת ראשי החוטין מבגדים חדשים אסור, והוא דקפיד עלייהו. גם אסור להיות רוקק בידיו ולהעביר על מלבושו. כך הורה הרב זצק"ל. והמוציא מרשות לרשות מפורש תחילת הספר.
הסותר. סותר על מנת לבנות חייב, על מנת לקלקל פטור אבל אסור. שובר אדם חבית לאכול ממנו גרוגרות. הורה הרב ר' אליעזר מימיי"ץ שאם אבדה מפתח התיבה וצריך לפותחה לצורך ישברנה לכתחילה ואין בדבר חשש איסור. אבל רבינו פי' דבשל מתכות או של עץ אין להקל דדווקא בקשור בחבל מתירין או בחותם טיט או בשעוה. הגהה. וצלי אש שקשור מערב שבת סביב השפוד ולאחר הצליה נשאר החבל או המשיחה סביב הצלי, הורה הרב ז"ל שמותר לחתכם בסכין שאין בפסיקת תלוש בזה שום איסור.
והמעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים הוי כמוציא מרשות לרשות וחייב, שאין לו לאדם לטלטל אלא בד' אמותיו של אדם בינוני לכל צד, וכשיעור אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא. אכן מותר לו לאדם ליקח חפץ מרשות הרבים ויעמוד במקומו ויקרא חבירו שלא ידע למה הוא בא ויתן החפץ בידו, וכן חבירו לחבירו עד מקום שירצה להביאו שם בר"ה. הגהה. אין מטלטלין בר"ה אלא בד' אמות. וכן בניין של אבנים או של עץ שרגילין לעשות באמצע השוק להניח שם משוי העייפים ולתת על כתפים כשאין מסייע הוא הנקרא רבים מכתפים עליו הוי רשות הרבים. עומד אדם בר"ה ומטלטל ברה"י ובלבד שלא יוציא מרשות זה לרשות זה. וכן עומד אדם בר"ה ופותח ברה"י. הגהה. כשאדם נוטל ידיו בשבת בנהר יזהר לנגבם קודם שילך ד' אמות דאמר רב יהודה האי מאן דסחי מיא בשבת לנגוב נפשיה ברישא והדר ליסלוק דילמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית. הר"ר ברוך חיים ז"ל.
<h2>דף עג:</h2>
החורש והחופר גומא בקרקע אב מלאכה הוא, וכן זורע ונוטע, ומרכיב אנטייר בלע"ז, זומר טלייר בלע"ז בגפנים. אילו אבות מלאכות הן שכל אחד מתכוין להוציא צמח וגידול. תל קטן בבית ונטלה, או גומא ומלאה עפר, בבית חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש. וכן המשקה הזרעים חייב משום חורש וזורע. הגהה. כל מקום שנמצא חיוב חטאת, זהו אב. פטור אבל אסור, זהו תולדה. ובגינה כשאוכלין בשבת, יש נזהרים שלא להשתפך מים על הזרעים כדפרישית, ויש מתירין מאחר שאינו מתכוין. אמנם לדברי הכל בגינת חבירו מותר, וביין אין לחוש משום דשורף. גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ובגדולים שאינו יכול לנושאם. וכן לכבד הבית אסור. והטעם הוי משום דאי שרינן לאשוויי גומות בשבת במתכוין ישכח עיקר שבת ויבא לידי מלאכה דאורייתא. הקוצר בתבואה, והבוצר בענבים, הגודר בתמרים, המוסק בזתים, האורה קולייר בלע"ז בתאנים, כולן מלאכה אחת הן, וחכמים בררו לשונם. הרודה דבש מכוורתו חייב משום תולש.
המפרק, רונפרא בלע"ז, החולב בהמה בשבת חייב משום מפרק, וכן הסוחט זתים וענבים. הזורה, זונייר בלע"ז. הבורר, טריאייר בלע"ז. המרקד, קמבלייר בלע"ז. הבורר אוכל מתוך הפסולת או אוכל זה מתוך אוכל אחר בכל דבר אם לא ביד אסור. ודווקא לאכול לאלתר אבל להניח אפילו לבו ביום אסור אף ביד. הטוחן, מולדרא בלע"ז, והטוחן וכותש תבלין במכתשת, והחותך בירק תלוש שלא לצורך אסור. אמנם לדוך פילפלין וכיוצא בהן בסכין ובקערה מותר.
המעמר הוא שמאסף העמרים מן השדה, ויזהר אדם שלא יאסוף דברים שלא לצורך שבת מזויות הבית, ויש מתירין אם לא במקום גידולם. הדש בתבואה, מנפץ בפשתן, קרפיר בלע"ז, מנפט, קומיר בלע"ז, בצמר גפן, קוטון בלע"ז, כולן מלאכה אחת הן.
אין עולין באילן ואין רוכבין על גבי בהמה, גזירה שמא יעלה ויתלוש מקל מן האילן, ואין נתלין באילן, ואין נסמכין באילן, בין לח בין יבש, ולא יעלה עליו מבעוד יום וישהא שם כל היום כולו. ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל. אילן ששרשיו יוצאין מן הארץ ג' טפחים רחוק מותר לישב עליה. פירות שנשרו ונפלו לארץ בשבת אסור לאכלן. וכן מיני ריח, המחוברים אסור להריח בהן, גזירה שמא יתלוש. אין רוכבין על גבי בהמה ואין נתלין עליה ואין נסמכין לצידי הבהמה, וצידי צדדים מותר.
<h2>דף עד.</h2>
הגהה. הילך הירושלמי, האי מאן דשחיק שומא כד מפרק רישיה חייב משום דש, כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן, בדיהיב משקה חייב משום לש, כדמברר בקליפותא חייב משום בורר. ומותר לקלוף איקלונש או בצלים בשבת, דלא אסר הירושלמי אלא היכא שמקלפו לטוחנו אבל לאוכלן מיד מותר. ולתת מים במורסן בשבת אסור אם לא נתן בהם מים מע"ש ואז מותר לתת בו עוד מים לקלשו במקל, ועל ידי שינוי מעט במעבי' המקל שתי ואחת ערב, כך שיטת פ"ק דשבת.
<h2>דף עו:</h2>
המוציא דבר מרשות הרבים לרה"י או איפכא אינו חייב עד שיוציא שיעור ידוע. ואילו הן המוציא אוכלים כגרוגרת אוכל בלי גרעינין יין כדי רובע רביעית, קרוש בכזית, חלב טהור כדי גמיעה, טמא כדי לכחול העין. שמן כדי לסוך אצבע רגל קטנה. מים כדי לרחוץ המדוכה, ושאר משקין השופכין כדי רביעית. תבן תבואה כמלא פי פרה דאכילה ע"י הדחק שמיה אכילה. עשבים כמלא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים הלחים הראוים למאכל אדם כגרגרות, יבשים כמלא פי גדי גם מצטרפי' לחמור שבהם ולא קל. כיצד, כגון קטנית תבן תבואה אם יש בשניהם פי פרה פטור פי גמל חייב. עצים כדי לבשל כגרוגרת מביצה תרנגולת טרופה בשמן באילפס. קנה כדי לעשות קולמוס אם הוא עבה או מרוסס שיעורו כעצים. תבלין כדי לטבל ביצה. מיני בשמים כגון עיטרן וכיוצא בו. מיני מתכות הקשים כל שהוא. גחלת כל שהוא, שלהבת פטור. זרעוני גינה שאינן נאכלין כגרוגרת, לבהמה כמלא פי גדי. החרדל והתורמוס כגרוגרת. גרעינין אם לאכילה חמש, לחשבון ולזריעה שתים. קליפי אגוזים ורמונים וסטים ושאר הצבעים כדי לצבוע בגד קטן בתוך סבכה של ראש הבנות. דיו על הקולמוס שעור שתי אותיות. כחול בין לרפואה בין לתכשיט לכחול עין אחת. זפת גפרית שעוה לסתום נקב קטן. אדמה כדי לעשות חותם לאיגרת. טיט לעשות כור של צורפי זהב. המוציא שני נימין משני בהמות מזנב הסוס ומזנב פרה חייב. מן הקשה שבחזיר אחד. הבגד שלש על שלש, השק ארבע על ארבע, העור חמש על חמש. עור כדי לעשות קמיע. והוא שלא נעבד בעפצים ובקמח. קלף מעובד כדי לכתוב שמע עד ובשעריך. דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה.
<h2>דף פא.</h2>
לבית הכסא מותר להכניס אבנים מלא יד. נגר שיש בראשו גלוסטרא וראוי לכתוש בו פלפל או דברים אחרים נועלין בו בשבת. ור"ת פי' אף אין בראשו גלוסטרא אך עשה בו תקון מבעוד יום והזמינו בחול לכך מטלטלין אותו ולא בעי אלא הזמנה, ואם הוא קשור ותלוי לדברי הכל נועלין, ואם נפל מן האגד אין מטלטלין אותה.
<h2>דף פא:</h2>
צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת. אסור לקנח בחרס. חרס ועשבים מקנח בעשבים.
<h2>דף צב:</h2>
כל המתכוון לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אעפ"י שלא השלים כל מלאכה שנתכוון להשלים. כיצד הרי שנתכוון לכתוב שטר בשבת אין אומרים לא יתחייב עד שיגמור כולו אלא מיד שיכתוב שתי אותיות חייב וכן כל כיוצא בזה. כל מלאכה שהיחיד עושה אותה לבדו ועשאוה שנים בשותפות, כגון שנים שאחזו בקולמוס וכתבו או הוציאו כיכר לר"ה הרי אילו פטורין. ואם אין האחד יכול לעשותו לבדו עד שיצרפו שנים, כגון קורה או כל משא כבד שאין כח ביד האחד לעשות בלא סיוע חבירו אין יכול האחד פטור והאחר חייב דזהו מסייע שאין בו ממש. חפר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה דהוי מקלקל.
<h2>דף צד:</h2>
כופין כלי על דבר שאסור לטלטל וחוזר אם ירצה לטלטלו. בהמה שנפלה לבור אסור להעלותה אם יכול לפרנסה במקומה או שלא תמות אבל בחששה דמיתה התורה חסה. שומטין ומוציאין כר מתחת המת ומניחו לארץ להצטנן ונותנין על כריסו ברזל שלא יתפח. וסותמין נקביו וקושר הלחיים שלא יכנס בהם הרוח, ובלבד שלא יזיז בו אבר. היה מוטל בחמה ודואג שלא יסריח מטלטלין ומוציאין אותו לכרמלית דגדול כבוד הבריות.
ציפרנים אסור ליטלם בשבת, לא זה בזה ולא בשיניו. גודלת פוקסת כוחלת בשבת אסור. צפרנים שפירשו וכן ציצין שפירשו רובן כלפי מעלה ומצערין אותו, ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור.
<h2>דף צה.</h2>
המגבן גבינה חייב משום בונה. והחולב חייב משום מפרק. מחבץ פינדרא בלע"ז חייב משום בורר. העושה אהל עראי בשבת חייב, וכל מקום שיש אהל טפח מערב שבת למחר פושטו ומניחו ומוסיף הרבה. דופן שלישי המתיר הסוכה שנפל אל יזקוף מטה ומקלות לפרוש עליה סדין, אבל דופן רביעי שאינו מתיר הסוכה מותר לזקוף ולפרוש עליה סדין. חצר של ישראל הסמוכה לחצרו של גוי ונפל אחת מן הד' מחיצות מותר לפרוש סדין על גבי סנקליטין או מקלות כי ההוא דשמואל דנגידו ליה גלימא. ופסק רב אלפס כמותו. והשולחן מותר לתתו על גבי ספסלים ופוקקין החלון בסתימתו.
ולכבד הבית בשבת אסור. ולרבץ ארוזייר בלע"ז מותר.
ולרבוץ הבית בשבת, רוחץ פניו בזוית זו וידיו בזוית אחרת והבית מתרבץ מאליו, ובשל רצפה מותר בידים.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה. עשה חור באבן הבניין כדי לתת בו ציר או בריח חייב, ואל יכניס אדם בית יד בקרדום בשבת או בכלי אחר. אמנם בדבר שאינו צריך אומנות וגבורה כמו קתא דסכינא להחזיר למקומו מותר להחזיר. המשוה קרקע או הממלא חריץ חייב משום בונה. התוקע עץ בעץ חייב, ודלת של מגדול או של פשפש ארמייזא בלע"ז מותר להוציאה מן הציר אבל אסור להחזירה, אמנם אם היה רפוי וחזרתו נקלה לעשות מותר.
<h2>דף קג.</h2>
עשה מעשה ועושה בגללו מלאכה אחרת שהיא נעשית בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב. כיצד הרי שהיה רוצה לראש העוף לשחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אעפ"י שאין סוף מגמתו ועיקר מעשה להריגת העוף חייב שהדבר ידוע שאי איפשר לחתוך ראשו שלא ימות, וזהו פסיק רישיה ולא ימות.
<h2>דף קז.</h2>
הגהה. כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת. חדא, צבי שנכנס לבית וישב אחד על הפתח ומלאהו ובא השני וישב לו בצדו והראשון הלך, השני פטור ומותר דסתם לן מתניתין, הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו דמותר, ואידך המפיס מורסא בשבת להוציא ממנה ליחה פטור ומותר, דהא סתם לן מתני' כוותיה פרק כל הכלים. דתנן מחט של יד מותר להוציא בה את הקוץ, ואידך הצד נחש בשבת אם לא ישכנו פטור ומותר, דתנן כופין קערה על גבי הנר שלא תאחז בקורה ועל עקרב שלא תשוך. פרק האורג.
כל מקום שנאמר בהלכות שבת העושה דבר זה חייב, רצה לומר חייב כרת, ואם בעדים ובהתראה חייב סקילה במזיד, ובשוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר פטור ר"ל פטור אבל אסור, ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה. והעושה בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר אסור לעשות כך וכך או אין עושין כך וכך העושה מכין אותו מכת מרדות. וכל מקום שנ' מותר לעשות כך וכך עושין ואפי' לכתחילה. דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעה עשייתן אפשר שתעשה בגללו מלאכה אחרת או אפשר שלא תעשה כגון גרירת מטה וכסא אם לא נתכוין לאותו מלאכה מותר.
<h2>דף קז:</h2>
הצד צבי, ועיקר חיוב צידה בדבר שדרכו לצוד כגון חיה ועופות ודגים, ואסור לצוד אווזים ותרנגולים ויוני עלייה ופרעוש אסור לצוד כשקופצת לכאן ולכאן או נחבאת בבגדיו, אבל כשהיא על בשרו מותר ליטלה ולזורקה. הגהה. כתב הר"ר ברוך חיים נהגו העולם להרוג כינה פואייל בלע"ז בשבת לכתחלה אבל פרעוש פוצא בלע"ז כולי עלמא מודו דאסור מן התורה, כדמוכח פרק שמונה שרצים, אך ביו"ט מותר להרגו כיון שהוא צורך הנאה גופו, דהא רב נחמן קטע להו כי היכי דלישמע קלא ודבר השוה לכל נפש הוא. אמנם החסיד היה אוסר כמו בשבת.
<h2>דף קח:</h2>
אין עושין מי מלח מרובים, ושיעורו תרי גללי דמילחא ותלתא מיא. דיו לתוך העין אסור, על גבי העין מותר. ורוק תפל אפילו על גבי העין אסור. הגהה. אמר שמואל רוק תפל על גבי העין אסור דמוכח מילתא דלרפואה קעביד ולא לרחיצה, אבל יין על גבי העין מותר דהרואה אומר דאינו אלא לרחיצה בעלמא. הר"ר ברוך חיים ז"ל. הגהה. אין מולחין צנון בשבת וכן כל דבר חריף אם לא בשעת אכילה.
<h2>דף קט:</h2>
לא יאכל אדם דברים המשלשלים בשבת בדברים שאין הבריאים רגילין לאוכלן, אם לא בחולי שיש בו סכנה. משקה הרופאים מותר שהוא ראוי לבריא. משתיק בלע"ז הוא סם המועיל לריח הפה מותר ואם מתכוין לרפואה אסור.
<h2>דף קיא.</h2>
הגהה. אמר רב שימי בר חייא האי מסוכרי דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא, ובזה מודה ר' שמעון דהוי פסיק רישיה, ובמתכוין לקבל היין דווקא.
<h2>דף קיא:</h2>
ואסור ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעים במים פן יסחטם אם לא לדבר מצוה. הנשים המלוכלכות בבגדיהם מצואת או שתן הנערים מותר לקנח בסמרטוט במקום המלוכלך, ובלבד שלא יתן מים על הבגד, דשרייתו זהו כבוסו. הגהה. הורה רבי' ברוך חיים לבנותיו ולכלותיו אשר הנערים משתינים על בגדיהם למנוע מלהתפלל טרם יתנו מים עליהן כדפי' רבי' שמשון דשרייתו זהו כיבוסו.
מקנח אדם ידיו במפה אעפ"י שנסחטת בידיו. מסננין יין בסודרין ובלבד שלא יסחוט ראש הבגד בידיו. וסתימת חבית שהוא בלועה מיין אסור להדקה בפי החבית. ברזא הנתונה בחבית ועץ סותמה רוזיל בעל"ז, כרוך בנעורת סביב אסור להכניסו בשבת בברזא אם כלי עומד תחתיו לקבל יין הנופל, ואם לאו מותר דלא ניחא ליה באותו משקה. אמנם בבית הרב אבי הספר הזה היו נזהרין אף בלא כלי תחתיו. אלמדלי בלע"ז, הוא משקה נעשה משקדים הכתושים מערב שבת, מותר לסננן ולתת בו מים בשבת דחזי מקודם לבריא קודם הסינון.
<h2>דף קטז:</h2>
אין קורין בשטרי הדיוטות בשבת, וכן במלחמת המלכים, והני מילי בזמן של בית המדרש אבל בזמן שלא בית המדרש עלה אמר רב דמותר ופסקינן כוותיה. מציעין המטות בליל שבת וביום לצורך תענוג היום, אבל לא לצורך הלילה, וכן נמי ביו"ט.
הגהה. אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת, ונראה לר"י דהם שטרי חובות, אבל כתבים הבאים מרחוק מותרים לקרות שמא יש בהם צורך פיקוח נפש. וגם אומר ר' ששמע מרבי' יעקב שאפילו אין בהם פיקוח נפש דמותר, דלא הוי כשטרי הדיוטות, דשמא יש בהן צורך דבר גדול ומותר. ומיהו באותן מלחמות הכתובים בלע"ז אסור לקרותם אם אין כתובים בו אותיות הקודש לשון העיברית. ולטלטל שטרי הדיוטות מותר דראוי לצור על פי צלוחית. הר"ר ברוך חיים ז"ל.
<h2>דף קיז:</h2>
הגהה. רב אלפס. שכח פת בתנור בשבת מוציא מזון ג' סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו, ואל יוציא במרדה אלא בסכין. וחייב לבצוע בשתי ככרות בשבת דמתני כתיבי. וחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת, והשלישי אפילו בפירות או ביין. ואל יחלק של שחרית בשתים. יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו. לעולם יסדר אדם שולחנו בע"ש ובמוצאי שבת.
<h2>דף קיח.</h2>
הגהה. רב עמרם ורבי' שלמה. מקפלין כל הכלים אם אין לו בגדים, והטלית אסור לקפלו בשבת שעושה כן בחול. גינפלייש מותר לקפלם בליל שבת לצורך שחרית אבל לא לצורך חול. קערות שאכל בהן מדיחן שחרית, שחרית מדיחן מנחה, ולא יותר, רק כוסות מדיח כל היום כולו שאין קבע לשתיה, חרדל אסור לשחקן בשבת אבל אם לשו מע"ש ממחהו בשבת, וכן כל שלשין נותן לתוכו משקה לקלשם. פלפל קנה וקנמון זנגביל מותר לכתוש בשבת בשינוי מעט. אל יפסע פסיעה גסה בשבת אם לא לדבר מצוה ותענוג כמו לבחורים המתענגים.
<h2>דף קכ:</h2>
טלית שאחז בו האור פושטו ומנערו ואם כבתה האש כבתה. נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול, ובנר חנוכה יניחנו במקום אחר. ואסור לפתוח הדלת שהוא כנגד המדורה. צואה של בני אדם ושל תרנגולים וגרף של רעי מותר לטלטלו ולהוליכו לבית הכסא.
<h2>דף קכב.</h2>
הגהה. כתב רבינו חיים כהן ז"ל האם אין שופטין בישראל מדוע בני עמינו מתנשאים ללכת אחר שרירות לבם לשלוח עבדיהם להביא להם לחם ושכר להנאתם. וכמעט ראוי לקרותם אינו משמר שבתו בשוק, ועוברים משום מקח וממכר ומשום הזכרת סכום מקח, והוצאה, ועברה היא שהרי כל מה שאסור לעשות לישראל אסור לומר לגוי והוא עושה בשביל ישראל אסור ליהנות לאותו ישראל מאותו דבר כל היום, כדאמרינן גבי ישראל שהדליק הנר. ואפילו מים המובאים בשביל ישראל קשה הרבה להתירו אלא בהיתר חרטה מועטת שיכול הישראל לילך ולשתות המים במקומם. ומצאתי כתוב מהעתקת יד הר"ר חיים ז"ל תשובה בשם רבי' יצחק וזה לשונו: עלה דההיא שמא יעלה ויתלוש דלא שייך אותה גזירה אלא בדבר שיכול לעשות בקל, כגון פירות דקל שיכולין לאוכלן, אבל דבר שאינו נעשה בקל אין לגזור. ועל זה סמך לאכול פיתם בשבת דלא גזרינן שמא יאפה, שמא יטחון, דיש טורח גדול, והי' השמש מצוה להביאו, ולא הזכיר לשם מי ולשמש היה אוסר ולאחרים מותר, דעד כאן לא אסרינן אלא במבשל עצמו אבל בשלו גוי מותר. ורבינו יצחק הזקן אכל מדג שאפה עבדו בשבת והיה הדג מליח, הרנק בלע"ז, וגם שתה מים שהביאה שפחתו מטעם זה. עכ"ל.
הגהה. מעשה באלמנה אחת שכבה נר שלה בשבת מכל וכל, ובאת שפחה והדליקה, ואסר לה ר"ת להשתמש לאורה והלכה לאכול סמוך לפתח רחוק מן הנר דלצרכה אדלקה.
מים שהביא גוי מותר לשתות, מותר להתחמם במדורה של גוי אף בבית ישראל אם נעשית בשביל תינוק או בחולה שאין בו סכנה. ולדידן שאנן במקום צינה כולהו חולה שאין בו סכנה נינהו ומותר. גוי שנתן שמן בנר שירא פן יכבה אם בשעת הנתינה היה בו שמן שעל ידי הדחק היה הולך ומדליק לזמן האכילה מותר. ליולדת ולחולה שיש בו סכנה מותר לעשות כל צרכם. כל אלה דברי רב עמרם ורבי' שלמה ז"ל.
גוי שליקט עשבים בשבת לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מילא מים מן הבור לבהמתו, משקה ישראל אחריו, וכשאינו מכירו גזירה שמא ירבה בשבילו. והדלקת נר דליכא למיחש דנר אחד נר למאה וכל כיוצא בזה אעפ"י שאינו מכירו אם עשה גוי לעצמו מותר לישראל. מרחץ שהוחמה בשבת אם רוב העיר גוים מותר, מחצה על מחצה אסור.
מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים אבל לא על גבי תלוש מוקצה ואי אזלא איהי שפיר דמי.
<h2>דף קכב:</h2>
הגהה. פרק כל הכלים, שידה תיבה ומגדל שיש להם דלתות ונתונות בציר וראוים להשתמש באותם דלתות, ניטלין בשבת, ואפילו נתפרקו בחול שהוא כלי גמור ומותר לטלטל. נוטל אדם קורנס לפצוע האגוזים, מרטיל בלע"ז, ואפילו של נפחים שמלאכתו מיוחד לאיסור, מאחר שהוא צריך לגוף הכלי לעשות מלאכה של היתר מותר לטלטלנו. וכן קורדום קטן לחתוך בו דבילה ומגרה קטנה לגרר הגבינה שהוא קשה הוא גרווילא של ברזל, מגרפת לגרוף בו הגרגרות שרגילין להוציא בכלי ברזל העשוי לכך על שהן קשות להוציא. ואת הכוש פאיל בלע"ז, והכרכר הוא כלי שיש בראשו האחד חדות כדי לתחוב התותים או פירות אחרות רכות שילכלכו האצבעות ותוחבים אותו החדות בתוכו לתתו בפיו. מחט של יד כדי ליטול בו את הקוץ, דקוץ מפקד פקיד תוך הבשר ולא כמתקן גברא, והוא דאית חדות או עוקץ, ושל סקאין שתופרין השקים והם גדולים נוטל לפתוח בהם הדלת. לשון תלמוד אוכלי דקיצרי הוא טס של נחושת גדולה ומנוקבת נקבים נקבים ונותנה על גבי הבגדים העומדים לצבוע ומזלף עליהם המים, או נותן המוגמר תחתיה והבגדים עליו אסור לטלטל דמקפיד שלא יתקלקל.
וכל דיני טלטול כלים אשר פרשנו שאסור כדי ליתן הרחקה לדבר עבירה שאם יטלטל כלים שמלאכתו לאיסור אולי יעשה ממנו מלאכה שהרי הוא יושב ובטל. ועוד שרוב העולם בטלים כל ימיהם ויושבי קרנות רבים הם והולכין לטייל, ואם יוכלו לדבר להלך ולטלטל כל דבר כמו בחול במה יודע להם ששבת בשביתת השבת. הן לא יזכרוהו ולכך אמרו שלא יהא הילוך ודבור ומחשבה כשאר ימי החול.
מחט נקובה מותר לטלטלה לצורך גופה ליטול הקוץ, אבל אסור אף לנשים לצאת בו. ואם ניטל חור שלה אסורה שהיא כאבן. ואשפינגלא שיש לה ראש מצד אחד מותר לצאת בה ולטלטלה. סכין המיוחד לשחיטה וסכין דרצעני אסור לטלטלה אם אינו רגיל לחתוך בחול דבר מאכל ממנו.
<h2>דף קכג.</h2>
הגהה. אסובי ינוקא פי' (כשנזל) [כשנולד] מחליקים אברים ופושטן ומיישרו, רב נחמן אסר דמתקן גברא הוא, ורב ששת שרי דאורחיה הוא ואין הלכה כרב נחמן אלא בדיניה. לשון התלמוד. ה"ג.
<h2>דף קכג:</h2>
סכינא דאושכפי וסכינא דאשכבתא פירש סכין של טבחים, וחצינא דנגרי פי' דולאיירא בלע"ז הוי כיתד של מחרישה ואסירא.
<h2>דף קכד.</h2>
כל הכלים שמלאכתן להיתר מותרין לטלטל ואם מלאכתן לאיסור אסור לטלטלן אם לא לצורך מקומו.
אילו דברים שהן משום שבות אינן אסורים אלא בעצמו [של יום], אבל בין השמשות מותרים, אם טרוד או שם לדרך פעמיו. כל דבר אוכל שאינו ראוי לאכול לבו ביום אסור לטלטלו, ושברי כלים הראויין למלאכה ראשונה.
<h2>דף קכד:</h2>
הגהה. פסק רש"י דהילכתא כוותיה דרבא דכלים שמלאכתן להיתר מותר לטלטלם בכל עניין, וכלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו של כלי ולצורך מקומו מותר לטלטל. אבל אי לא צריך גופו או מקומו, אפילו מחמה לצל שלא יתקלקל, או שלא יגנוב אסור. הני ליבני דאישתייר מבניינא מותר לטלטל, למיזגא עלייהו חזי, ואי שרגינהו, שסדרן זו על גב זו, ודאי מוקצין לבניין אחר ואסורים לטלטל. פרומביות הן חתיכות בגד קטן שאין בה ג' על ג' אסור לטלטל. לשון רש"י פ' כל הכלים.
<h2>דף קכה.</h2>
הגהה. ת"ר שברי תנורים ישנים הרי הן ככל הכלים ונוטלים בשבת בחצר, ור' יהודה אוסר. העיד ר' יוסי משום ר' אליעזר בן יעקב על שברי תנור ישן שמטלטלין בשבת ועל כיסוי שלו שאין צריך בית יד לאחיזה. ופסק רב אלפס דהלכה כת"ק שהרי ר' יוסי כמותו, ואמרינן לקמן כמאן מטלטלינן האידנא כיסויי דמתא מחסיא דלית להו בית אחיזת כלי כר' אליעזר בן יעקב, וכן הלכה. הגהה. רב אלפס. שנינו פרק כל הכלים. כל הכלים נוטלין ובלבד שיהיו ראויין למלאכה, ר' יהודה אומר מעין מלאכתו ראשונה. ומחלוקת כשנשברו בשבת, דת"ק מתיר משום דהוי מוכן מאתמול, ור' יהודה סבר הוה ליה נולד ואסור. ופסק ר' אלפס דהלכתא כת"ק דסגי באיזה מלאכה שהיא, כמו שברי עריבה לכסות פי חבית שלא היה מיוחד לכך קודם שנשבר. ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, הני מילי היכא שחולק ר' מאיר בפירוש, אבל בסתם משנה שלא הוזכר שם ר' מאיר אלא משום דק"ל סתם משנה ר' מאיר משום הכי הלכה כסתם משנה ולא כר' יהודה. וכן הלכה. ורשב"ם מביא ראייה ממסכת יבמות דאמרינן סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, זה לשון רשב"ם.
<h2>דף קכו.</h2>
לבית הכסא מותר להכניס אבנים מלא יד. נגר שיש בראשו גלוסטרא וראוי לכתוש בו פלפל או דברים אחרים נועלין בו בשבת. ור"ת פי' אף אין בראשו גלוסטרא אך עשה בו תקון מבעוד יום והזמינו בחול לכך מטלטלין אותו ולא בעי אלא הזמנה, ואם הוא קשור ותלוי לדברי הכל נועלין, ואם נפל מן האגד אין מטלטלין אותה.
הגהה. פרק כל הכלים תניא קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל ואינו קשור ותלוי ואין נועלין בו ואין פותחין. רשב"ג אומר אם היה מתוקן אפילו אינו קשור ותלוי. א"ר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג, והוא שיש תורת כלי עליו, ושנינו בסוף עירובין ההיא אשור, פי' קורא גדולה דהוי בי רב פדת והוו שקלי ליה ארבעה בני אדם ושדו ליה אדשא ואמר רב פדת תורת כלי עליה. וכן ההיא אסותא דהוה ביה מר שמואל והוו שקלי עשרה בני אדם ושדו ליה ואמר להו תורת כלי עליה, וכן הלכה.
<h2>דף קכח.</h2>
דג תפל אסור לטלטל, מליח מותר. בשר מותר בין תפל בין מליח.
<h2>דף קכח:</h2>
תרנגולת שברחה מחזירה וסוגרין הדלת, אבל אין מטלטלין אותה.
המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו, אבל השוחט לא, וכן בסכנה כזו, היולדת עושין כל צרכיה להדליק הנר, ואפילו סומא שדעתה מתיישב על זה. ולעשות מדורה גדולה משלש ימים עד ז', ואם נראה על פיה או ע"פ רופא שצריכה מחללין. אבל לחולה אין עושין מדורה להתחמם אם לא שהקיז דם ונצטנן. מביאין סכין דרך ר"ה אם מתה האשה כדי לקרעה שמא ימצא הולד חי.
<h2>דף קכט.</h2>
מצילין נפשות בכל מיני הצלה ומחללין שבת בכל ענין ואפילו לחיי שעה, אבל בשום ספק ממון אין מחללין.
הגהה. רב אלפס. יולדת כל זמן שהקבר פתוח אף אמרה אינה צריכה, מחללין עליה שבת לכל דבר, וזהו כל זמן שהדם שותת. נסתם הקבר ואמרה אינה צריכה אין מחללין אלא עושין ע"י ארמאי או על פי רופא. וקושרין הטיבור וחותכין וטומנים ומרחיצין הילד, ומולחין הילד ומלפפין אותו, שנאמר במים לא רוחצת והמלח לא הומלחת והחתל לא חותלת. עכ"ל, רב אלפס.
הגהה. רמ"ק. היולדת הכורעת לילד עושין לה כל צרכה ומביאים לה המילדת ממקום למקום, ולנער חותכין לו הטיבור וקושרו. ומשהדם שותת עד ג' ימים, בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה מחללין השבת לצרכי', מג' ימים עד ז' אם אמרה מחללין, לא אמרה לא, מז' ימים עד ל' הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואין עושין אלא ע"י גוים. רמ"ק.
<h2>דף קלד:</h2>
מכה שנתרפאה נותנין עליה רטייה בשבת וכן עלין לחים חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה.
<h2>דף קלח.</h2>
כל מקום שנאמר בהלכות שבת העושה דבר זה חייב, רצה לומר חייב כרת, ואם בעדים ובהתראה חייב סקילה במזיד, ובשוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר פטור ר"ל פטור אבל אסור, ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה. והעושה בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר אסור לעשות כך וכך או אין עושין כך וכך העושה מכין אותו מכת מרדות. וכל מקום שנ' מותר לעשות כך וכך עושין ואפי' לכתחילה. דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעה עשייתן אפשר שתעשה בגללו מלאכה אחרת או אפשר שלא תעשה כגון גרירת מטה וכסא אם לא נתכוין לאותו מלאכה מותר.
<h2>דף קלט:</h2>
וסרבל שנפסקו לולאותיו מותר לצאת בו, ואם מוזהבות נראה דלא בטלין ואסור לצאת בו, לניירש בלע"ז הקבועות באבנט יוצאין בהן אף יחף, ושני זוגות צריך לחברם זה לזה.
מסנננין היין בסודרין אם אין היין עכור מחמת השמרים, כגון בשעת הגיתות.
מקנח אדם ידיו במפה אעפ"י שנסחטת בידיו. מסננין יין בסודרין ובלבד שלא יסחוט ראש הבגד בידיו. וסתימת חבית שהוא בלועה מיין אסור להדקה בפי החבית. ברזא הנתונה בחבית ועץ סותמה רוזיל בעל"ז, כרוך בנעורת סביב אסור להכניסו בשבת בברזא אם כלי עומד תחתיו לקבל יין הנופל, ואם לאו מותר דלא ניחא ליה באותו משקה. אמנם בבית הרב אבי הספר הזה היו נזהרין אף בלא כלי תחתיו. אלמדלי בלע"ז, הוא משקה נעשה משקדים הכתושים מערב שבת, מותר לסננן ולתת בו מים בשבת דחזי מקודם לבריא קודם הסינון.
<h2>דף קמ:</h2>
והאבוס של בהמה אסור לגרוף בשבת. מותר האוכלין שנשאר מלפני סוס או חמור שאין לו ריר מותר לתת לפני השור, ואיפכא לא דמאיס הוא. וטיט שעל גבי המנעל אין גורדין אותה בסכין. ואמום פורמא בלע"ז מוציאין מן המנעל בשבת.
<h2>דף קמא:</h2>
קטן לא יצא במנעל גדול אבל יוצא בחלוק או בגד גדול. אלמוצא מותר לצאת בה בשבת דמהדק. קוייפא מותר לצאת בה בשבת כשקשורה תחת הסנטר. אסור להוציא כל דבר על בהמה חיה ועוף בשבת. איקליירא שורהו מערב שבת ונותנו בעין בשבת, דמאן דחזי סבר רחיצה ביין הוא, ואם לא שרה מע"ש נותנו על ידי גוי בשבת, דסורייקי דעינא בליבא תליין, כך כתב הר"ר ברכיה זצק"ל.
לא תצא אשה במנעל מרופט, פי' קרוע למעלה, שמא תוציאנו ותוליכנו לבית. ולא תצא אשה במנעל חדש אלא א"כ יוצאה בה מערב שבת שעה אחת, מפני שמקפדת שיהא המנעל למדת רגלה ויוציאנו ויוליכנו לביתה לתקן, אבל באיש שאינו מקפיד מותר, פרק תולין. עכ"ל רמ"מ.
ויש בני אדם רוצים להתיר לטלטל כיס מלא מעות כשיש בתוכו קרס של זהב, או של כסף, או דבר חשוב שיש בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, כדאמרינן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה, אמנם בעינן שיהא ההיתר דבר חשוב וגם צריך שיהיה קשור או תחוב בכיס, שלא יוכל לנער המוקצה שלא ינער גם כן ההיתר. כללו של דבר, מבסיס לדבר האסור אם שכח אדם דבר מוקצה על גבי כר או כסת או בתוכה, מעות או כיס על גבי דבר הצריך לו לטלטל יכול לנער הכר או הכסת או הכלי, והמוקצה נופל מאליו אם הוא לצורך גופו, ואם צריך למקום הכלי בלא ניעור יטלטל הכלי והמוקצה עליו הואיל ושכחו שם, אבל מניח לדעת, הואיל ודעתו היה בשעת ההנחה להניחו שם כל השבת הכלי נעשה בסיס ובטל אגב המוקצה. אבל אם אין דעתו להניח שם כל השבת שלא הקצה דעתו מן הכלי אז אינו נעשה בסיס, אם לא שיהיה האיסור דבר חשוב, כגון מעות שעל גבי הכר, שדעת האדם שיהא הכר בסיס ומושב למעות שלא יתפזרו, וכן אבן על פי החבית שיהא לצורך היין שם, אבל אי לא חשיבא אינו נעשה בסיס לעולם. כך שיטת הרב כתב יד ברכיא זצק"ל כתב מתשובת ר"ת ע"ה.
<h2>דף קמג.</h2>
עצמות וקליפין הראויים למאכל בהמה או כלב מותר לטלטל, ואם אינו ראוי מנער המפה והם נופלות. אסור לטלטל תינוק ואבן או דינר בידו.
<h2>דף קמג:</h2>
אוכל הראוי ורגיל להוציא ממנו משקה אסור לסוחטו ולהוציא מהן משקה, ואם יצאו מעצמן אסורין, ושאינו ראוי למשקה כגון פרישין ועוזרדין, סוחטין לכתחילה. תותים תפוחים רמונים אסור לסוחטן לכתחילה, ואם יצאו מעצמן והוזמנו לאכילה מותר המשקה, ואם למשקה הוזמנו היוצא מהן אסור.
וגיגית המלאה ענבים דרוכים מותר להוציא ממנה היין שמה שיוציא עוד מן הענבים מתבטל. וראשפי בלע"ז, הוא ענבים שלמים שנותנין בחבית וממלאין אותו מים, מותר למשוך ממנו בשבת, לפי שהיוצא מן הענבים מתבטל, דלא מחוסרי זיבה נינהו, הואיל ויש בהן הרבה צלול קודם השבת.
<h2>דף קמד:</h2>
בוסר ואשכול של ענבים מותר לסוחטן בקערה שיש בה תבשיל, אבל לא בקערה רקנית. ועז אסור לחלוב אותה בשבת אף בקדירה ותבשיל בתוכה אבל ביום טוב שרי ובעומדת לשחיטה, וכן הורו הגאונים. הגהה. כתב רבינו ברוך חיים ז"ל על החלב שנחלב ביו"ט שהוא מותר כשמשימים בקערה פירורי לחם ומשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, ולאוכלים היוצא מהם מותר, ורבי' יחיאל אינו מתיר בפרהסיא שמא יבא להקל בלא פת, ועוד דלא מקרי לאוכלים אלא כשמתערב במאכל, אבל על גבי פת יש להחמיר, מיהא בפריש נהגו היתר על פי רבינו יהודה ז"ל.
המפרק, רונפרא בלע"ז, החולב בהמה בשבת חייב משום מפרק, וכן הסוחט זתים וענבים. הזורה, זונייר בלע"ז. הבורר, טריאייר בלע"ז. המרקד, קמבלייר בלע"ז. הבורר אוכל מתוך הפסולת או אוכל זה מתוך אוכל אחר בכל דבר אם לא ביד אסור. ודווקא לאכול לאלתר אבל להניח אפילו לבו ביום אסור אף ביד. הטוחן, מולדרא בלע"ז, והטוחן וכותש תבלין במכתשת, והחותך בירק תלוש שלא לצורך אסור. אמנם לדוך פילפלין וכיוצא בהן בסכין ובקערה מותר.
<h2>דף קמו.</h2>
שובר אדם תיבה או כלי ובתוכו אוכלין ומשקין ובהכנסת אורחין, ואסור לפתוח נקב חדש. אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין בשבת אם לא כלאחר יד, אמנם אין מוחין. ואסור להשמיע קול בכלי שיר או בדברים אחרים ולא בלוחות זו לזו גזירה שמא יתקן כלי שיר.
<h2>דף קמו:</h2>
גובתא, קנילא בלע"ז, מניחין אותה בחבית בשבת נקב ישן מותר לפותחו בשבת בשל עץ, אבל לעשותו חדש אסור.
<h2>דף קמח.</h2>
ולא יאמר אדם בשבת הלויני דבר זה אפילו דבר מאכל, כמו פירטמויי, אבל יאמר בלשון מסירה כמו בלמויי. אין דנין ולא חולצין ולא מייבמין ולא מקדשין ולא מגרשין בשבת אך משדכין ומקנין קניין. אין מחשבים בשבת חשבונות אם לא מדבר מצוה אף אם עברו אם לא דברים שאין בהם צורך כמו כמה הוצאנו בשנה שעברה. זה הכלל כל שיחה שאין בה צורך מותר ושיש בה צורך אסור. דיבור אסור, הרהור מותר. אל יאמר אדם לפועל או לשליח בשבת היה מזומן לערב.
<h2>דף קנא.</h2>
כופין כלי על דבר שאסור לטלטל וחוזר אם ירצה לטלטלו. בהמה שנפלה לבור אסור להעלותה אם יכול לפרנסה במקומה או שלא תמות אבל בחששה דמיתה התורה חסה. שומטין ומוציאין כר מתחת המת ומניחו לארץ להצטנן ונותנין על כריסו ברזל שלא יתפח. וסותמין נקביו וקושר הלחיים שלא יכנס בהם הרוח, ובלבד שלא יזיז בו אבר. היה מוטל בחמה ודואג שלא יסריח מטלטלין ומוציאין אותו לכרמלית דגדול כבוד הבריות.
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, או יתנם על הסוס, או יתננו לקטן שעמו, או יוליכנו פחות מארבע אמות ויעשה הנחה בכל ארבע אמות. ואם ירא מגוים ישאנה עליו וירוץ עד לביתו, ובהגיע לפני הבית יזרקנה בבית כלאחר יד קודם שיעמוד. ומכאן מתיר הר"ר יוסף מבוזנייאי במלכיות שלנו שרגילין להתפחד מתפיסה בשבת לטלטל כיס מלא מעות ברה"י, או כסף וזהב וכל דבר אפילו הוא מוקצה ולהצניעו במקום שירצה, כדאמרינן אחת היתה ולא רצו חכמים לגלותה והיינו לטלטל פחות מד' אמות. הגהה. רב אלפס. גבי מי שהחשיך אם אין חמור נותן לקטן שעמו, חמור וחרש ושטה וקטן אחמור מנח לי', חרש ושוטה לשוטה יהיב ליה, חרש וקטן איכא דאמרי לקטן יהיב ליה ואיכא דאמרי לחרש יהיב ליה, וכיון דלא איתמר הלכתא עבד כהך לישנא עבד, עבד כאידך לישנא עבד, ונותן למי שירצה. אין עמו חרש שוטה וקטן מאי אמר ר"י עוד יש אחרת ולא רצו חכמים לגלותה. ומסיק רץ תחתיה עד שיגיע לביתו והוא דלא עביד עקירה והנחה, סוף סוף כי עייל לביתיה קא מעייל מר"ה לרה"י, דזריק ליה כלאחר יד. ומכאן פסקינן שיכול אדם לטלטל דבר שהוא מוקצה אם ירא פן יגזלוה ממנו. וכן נוהגים השבאים שבארץ ישמעאל.
<h2>דף קנד:</h2>
הגהה. אמר רב הונא הייתה בהמתו טעונה כלי זכוכית, כגון קרני דאומנא, מטוזא בלע"ז, שאסור לטלטלן, מניח כרים וכסתות תחתיהן ומתיר החבלים והשקים נופלים מאליהן. ומהכא שמעינן דהכרים וכסתות כלי ניטלין אפילו לדבר שאינו ניטל שהרי קרני דאומני אינם ניטלין. הייתה בהמתו טעונה תבואה מכניס ראשן לצדי צדדים והם נופלים מאליהן. מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה בשבת.
<h2>דף קנז.</h2>
מבקרין חולה בשבת, אמנם אל יבכה עליו. הולך אדם בשבת שיעור קרוב לאלפים כדי שיתקרב ממקום הצריך לו לילך במוצאי שבת ולדבר מצוה. מפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת.
